אוהדי כדורגל ומה שבניהם/ עדן הרשקוביץ

אני מזמין אתכם למסע אחרי תרבות האוהדים ברחבי העולם. נבחן ונראה מי הם אותם אוהדים שמחשיבים את עצמם הלב הפועם שעומד מאחורי הקבוצה, איך ומהיכן התרבות מגיעה ועד כמה הם גורם משפיע על הקבוצה ומחוץ לה.


את המסע שלי אחרי תרבות אוהדי הכדורגל אני רוצה לפתוח, איך לא, באנגליה. הבית של הכדורגל.

כל מי שצופה מעט בכדורגל האנגלי לא יכול שלא להתפעל מהעוצמה שיש באולד טראפורד או סטמפורד ברידג', להצטמרר שליברפול עולה על המגרש לשירת "YNWA" האגדי או סתם לזמזמם כמו כולם את השיר של שלושת האריות אחרי הקיץ ברוסיה. אבל האם האמת כל כך יפה וג'נטלמנית כמו שכולנו חושבים? ב-2005 יצא סרט לקולנוע בשם "בלי חוקים". הסרט מספר על בחור אמריקאי שבחר לחיות באנגליה עם משפחתו, ובהמשך מתחבר אל אוהד הדוק וחבר בפירם (ארגון) של ווסטהאם – קבוצה לונדונית די קטנה אבל עם קהל פנאטי במיוחד עליו נפרט בהמשך. לא צריך להיות פריק כדורגל או בכלל אוהב ספורט כדי להידבק למסך במשך שעה וחצי ולראות את העולם הזה מזווית אחרת. יש יגידו יפה יותר יש יגידו יפה פחות, אבל מה שבטוח, אחרת. עוד לפני כן – ב2004 יצא סרט שמעט פחות הצליח בשם "פוטבול פאקטורי". גם הוא מסקר את תרבות האוהדים, רק מהצד שונה, של צ'לסי הפעם. קבוצה עשירה מלונדון שגם לה יחסים "טובים" עם תרבות החוליגנים באנגליה. הסרטים האלו ועוד רבים מלווים בצורה הוליוודית אך אותנטית את הדברים איתם מתמודדים אוהדי כדורגל קיצוניים ביום יום.


אוהדי אנגליה. יש שיגידו יפה יותר ויש שיגידו פחות

מה"טדי בויז" וגלוחי הראש של סוף שנות ה60 ועד אופנת הקז'ואל שנכנסה בשנות ה80, לתרבות האוהדים באנגליה יש השפעה עצומה עד היום בקרב ארגוני האוהדים ולא רק באנגליה, אלא בכל העולם. בשנות השבעים והשמונים צמח החוליגניזם באנגליה והיה מין ביטוי אלים לרמת האבטלה במדינה. פערים מאוד גדולים נוצרו בין העשירים לעניים והכדורגל, שהיה מקום המפלט עד אותו זמן, קיבל צורה של מקום לפרוק את כל זעמם על כך. לונדון היא דוגמא מצוינת לכך. בבירה האנגלית ישנם מספר קבוצות שכל אחת משויכת לאזור אחר. טוטנאהם משויכת לצד היהודי של העיר. לא סתם לפירם המקומי קוראים "YID" – יהודים. בשנת 1974 התפרסם אותו ארגון לראשונה, אחרי מפגש כפול מול פיינורד ההולנדית בגמר גביע אופ"א, ובמיוחד אחרי המשחק בהולנד. פיינורד שידועה בגזענות שלה, פרצה ליציע האורחים שלא נשארו חייבים, והשאר היסטוריה. עשור לאחר מכן שוב נפגשו הקבוצות, והיריבות הפעם הייתה על סף רתיחה. המוניטין של ה-YID מאז החל לצמוח ולגדול כשבכל העולם שמעו על אותה קבוצה שמשויכת עד היום לאותו צד יהודי.

בצמוד אליה יחד עם יריבות עתיקת שנים נמצאת ווסטאהם. הקבוצה אומנם קיבלה פרסום רב בעקבות הסרט GREEN STREET HOOLIGANS - אך המציאות רחוקה מלהיות נכונה. לארגון האוהדים קוראים Inter City Firm"" והמוניטין שלו הולך אחרי הקבוצה לכל מקום. אפילו כרטיס ברכה יש לארגון – ברכות, נתקלת בICF המפורסם. המון סיפורים ויריבויות יש לקבוצה הקטנה בתוך אנגליה, אבל עם זאת השם שלה הולך אחריה גם למקומות מחוץ לאנגליה. דבר נוסף שמעיד על העוצמה של אותו ארגון וההשפעה שלו זה הלהקה - COCKNEY REJECTS שקמה בסוף שנות ה70 ממש לאחר הקמת הארגון. הלהקה מפורסמת בשירי הפאנק רוק שמוקדשים כל כולם לאותה האהבה, ווסטהאם יונייטד. אפילו בארצנו הקטנה ישנן קבוצות שהלכו בעקבות כך, וניתן למצוא את "לאה קטמין" של הפועל ת"א ו"חוות מזור" של הקופים הירוקים מחיפה. אבל לא פשוט להיכנס ולהיות חלק מהפירם. לICF יש חבר מועדון לכל דבר, שרק אחרי סינונים קשים מאוד, מצליחים להיכנס ולקבל את הזכות והמעמד.


קז'ואל מתוך גרין סטריט

מעט דרומה מאותן שכונות, נוכל למצוא את השכונה הכי אלימה וענייה בכל לונדון. אם נחפש מכנה משותף בין כל הסיפורים על אוהדים האנגלים או החוליגנים, נמצא את אותו שם – מילוול.

מילוול ממוקמת בדרום מזרח לונדון ונחשבת לאחת הקבוצות האכזריות והאי אהודות בקרב שאר קבוצות הליגות בכלל. "אף אחד לא אוהב אותנו, לנו לא אכפת." המשפט הזה נחרט על דגלה של הקבוצה הקטנה מלונדון, ועד היום מתנוסס בגאון בדאן המגרש הביתי של קבוצת האריות.

הבושוואקרס של מילוול ידועים עד היום באלימות הקיצונית שלהם. המקרה האחרון אירע ב2009 במהלך משחק נגד ווסטאהם בו ירדו למגרש וגרמו להפסקתו רק אחרי התערבות משטרתית ופציעתם של 20 אוהדים, בהם נדקרו 2. דוגמא נוספת לאלימות הקיצונית היא ב2002 מילוול שיחקה נגד ברמינגהם ובתקשורת המקומית תיארו את המשחק כאירוע הכי אלים של השנים האחרונות. 48 שוטרים ו-24 סוסי משטרה נפצעו במהומה בין האוהדים.

אבל לא הכול קשור ללונדון ולמרכז. גם בצפון המדינה נוכל למצוא שמות כמו ה"רד ארמי" של

מנצ'טסר יונייטד ובעיקר על מפגשיהם עם היריבה הנצחית – ליברפול או בעצם ה Runcorn Riot Squad. ליברפול בסוף שנות ה80 הפכה לקבוצה גדולה לא רק בסדר גודל אנגלי, אלא בכל אירופה.

המסעות של הקבוצה סחפו אחריה מספרים רבים של אוהדים לכל המדינות. דבר שלא היה מקובל כמו היום. בחלק מהמסעות האוהדים של ליברפול רצו להתגאות ולהראות שהם מעל כולם ובעצם התחילו אופנה חדשה – הקז'ואל. אותה אופנה שמלווה אוהדי כדורגל בכל מקום, עד עצם היום הזה.

האופנה החלה עם בגדי סטון איילנד, ז'קטים אופנתיים של אדידאס או לאקוסט. בגדים שלא היו אופייניים עד אז ברחבי מגרשי הכדורגל שהיה מקום עממי ופחות אופנתי. הבגדים היו בעצם אותו "תג כבוד" שמשוייך לארגוני האוהדים. דבר נוסף שנכנס בהמשך – בלי צעיפים או חולצות כדורגל, במטרה לא להזדהות ויותר להשתלב אחרי החיפוש הנרחב של המשטרה. כיום בעולם האולטראס – הקז'ואל נתפס כביגוד רשמי לכל דבר, וכשמתקרבים לאצטדיונים ניתן למצוא לא מעט מאותם מותגי על בכל הגוונים – מכנסיים, ז'קטים ואפילו נעליים. ליברפול למעשה קבעה אופנה שנוצר מתוך העצמה וכבוד עצמי ונתפס היום כהשתלבות בחברה לכל דבר.

אבל לא כל המסעות באירופה היו מוצלחים והביאו כבוד עבור הקהל האנגלי. מקרה שזעזע את כל העולם התרחש בשנת 2000. קבוצה די צנועה מיוקרשייר הגיעה לפסגת הפיירמליג, ולאחר מכן עד חצי גמר גביע אופ"א. לידס יונייטד יצאה לטורקיה לפגוש את גלטאסאריי ולילה לפני המשחק נדקרו 2 אוהדי לידס למוות בקרב ענק שהתרחב בלב העיר, בשעות הקטנות של הלילה. האנגלים שיצרו לעצמם לא מעט יריבויות בכל רחבי אירופה, המשיכו עם המסורת כמעט לכל מקום שהגיעו אליו.


אוהדי אנגליה

המהפך האמיתי במגרשים החל רק לקראת שנות ה90. במשטרה הבינו שהמצב לא יכול להמשיך ואותו ספורט להמונים חייב שינוי ומהר. שוטרים הוצבו מסביב לאצטדיון, המון וחוליגנים מכל הקבוצות הורחקו ומצלמות במעגל סגור הוצבו. דבר חסר תקדים בכל מה שקשור לאוהדי כדורגל.

אז איך שרדו כל ארגוני האוהדים ומהיכן מגיעים כל הסיפורים עד היום הזה? ממקומות כמו תחנות רכבת, מקומות "מסודרים" לפגישות לפני המשחק והכי חשוב, שהכול יתנהל רחוק מהעין של המשטרה. אומנם אנחנו מכירים כיום את הכדורגל האנגלי בתור דבר מאוד מסודר ומאורגן, אבל עדיין המשטרה מאוד חוששת ממפגשים חמים מהעבר וניתן לראות הכנות לשדה קרב לפני אותם משחקים.

ומה עם הנבחרת הלאומית? אם כן כולנו ראינו בקיץ את אוהדי אנגליה קופצים, שרים ובעיקר עושים שמח, אבל גם בגזרה הזאת המוניטין של האנגלים לא היה תמיד נקי.

החוליגנים האנגלים אומנם הגיעו יחסית באיחור לנבחרת הלאומית, אך יצרו לעצמם שם מאוד מהר.

בסוף שנות ה80 אוהדי קבוצות קטנות מהמדינה נסעו יחד עם הנבחרת במטרה ברורה – להשמיע ולהישמע. קבוצות שלא זכו לנסוע עם קבוצתם למקומות באירופה או בכלל מחוץ לעיר, טסו עם הנבחרת והטילו את אימתם בצורה קצת שונה. בשנת 88 נערך היורו במערב גרמניה. האנגלים שהגיעו כבר עם מוניטין גרמו להרס רב ופציעתם של 25 שוטרים בקרבות בדיסלדורף. המתח בין המדינות עוד לפניכן היה מיוחד, וזה ללא ספק הוסיף המון ליריבות עתיקת השנים.

בשנת 2000 אירחו ביחד הולנד ובלגיה את היורו. כששוב נפגשו גרמניה ואנגליה, הפעם נעצרו 900 אוהדי אנגליה עוד מראש כדי למנוע את אותו מפגש. טורניר לפני כן, בצרפת, נעצרו 150 בחשד לכך שהם באים לעשות מהומות לדברי המשטרה המקומית.

המקרה האחרון התחרש ביורו 2016 כשעשרות, יש אומרים מאות, אוהדי אנגליה תקפו אוהדי נבחרת רוסיה. במהומות שהתרחשו במארסיי נפצעו כ30 אנשים כשכמה מהם באופן חמור.

אם כן, מעבר לתרבות שהשאירו אחריהם הארגונים בקרב האוהדים, לאנגלים יש מוניטין לא קטן גם בכל מה שקשור לחוליגנים. אומנם התמונה היום היא שונה כמעט לחלוטין, אך עדיין כל מי שהיה קשור לאותם ארגונים, עדיין נחשב "סלב" בקרבת המגרשים. במסע הבא שלי אכנס לבית השני של תרבות האוהדים - איטליה. המקום בו הפאשיסטיות חוגגת ושנאת הזרים חורצת גורלות. המקום שבו נולדה, תרבות האולטראס.





כותב הטור הנו סטודנט במכללת ספורט פאנל בקורס כתבי ספורט לפרטים על קורס כתבי ספורט לחץ כאן תגיות: #כתב_ספורט #שדר_ספורט #קורס_כתבי_ספורט #קורס_שדרי_ספורט #קורס_תקשורת_ספורט #כדורגל #ספורט #ליגת_העל #נדב_יעקבי #אורי_קופר #מנהלת_הליגות #כדורסל #סקאוטינג #אנליסט_כדורגל #ניו_מדיה #דוברות #דיגיטל #טניס #ערוץ_הספורט #ONE #WALLA #וואלה #לימודים #מכללה #תקשורת #אצטדיון



כל הזכויות שמורות | עיצוב ובנייה: קבסה תקשורת 2020