בעונות האחרונות ליגת הכדורסל הבכירה בעולם הולכת ומחזקת את הקפיטליזם שלה. העשירות מתעשרות והעניים לא מצליחים לצאת מהחור. זו היא לא אמירה על ההכנסות או המעמד הכספי של הקבוצות, אלא על היכולת להתחרות, להישאר יציבים ולמשוך כוכבים אל הקבוצה.
אוהדים צעירים יופתעו לדעת שזה תמיד היה ככה. רק 19 מתוך 30 הקבוצות זכו באליפות ומתוכן, רק חמש קבוצות זכו ביותר משלוש אליפויות. זה המצב הקיים. תחת דייויד סטרן הליגה ניסתה להתנגד לטרנד הזה. בהמצאת ההגרלה בדראפט ומניעת טריידים שיהפכו את הליגה ללא מאוזנת. הגדול שביניהם הוא המעבר של כריס פול ללייקרס ב-2011 שהליגה חסמה(פול עבר לקליפרס במקום).
אך גם אחרי ניסיונותיו של סטרן, חלק מוצלחים וחלק פחות, הליגה המשיכה להיות מאוד לא מאוזנת, שווה או הוגנת. אין מה לעשות,ערים כמו לוס אנג'לס ומיאמי תמיד יהיו יותר מושכות מערים כמו ממפיס ואינדיאנפוליס, בלי שום קשר לכדורסל. אמנם יש קבוצות משווקים קטנים יותר שהצליחו להגיע לצד החזק והמוצלח אבל זה לא מפתיע אף אחד ששיקגו יותר מצליחה היסטורית מאטלנטה.
לפני שנתיים, גולדן סטייט ווריירס סיימו את העונה הסדירה עם המאזן הטוב ביותר בתולדות הליגה, 73-9, עם קבוצה של כוכבים שהתפתחו בקבוצה וותיקים מנוסים לקראת סוף שיאם שהגיעו לקבוצה אחרי כמה מעברים בקריירה. אמנם הם הפסידו בגמר אבל בדרך לשם הם גברו על אוקלהומה סיטי. כוכבה הגדול ביותר של אוקלהומה היה קווין דוראנט שבאותו קיץ הפך לשחקן חופשי. המרוץ אחר החתימה שלו היה עצום. כל הקבוצות הגדולות רצו אותו, גולדן סטייט, הלייקרס ובוסטון. בסופו של דבר דוראנט עשה החלטה שרבים רואים כנחשית או פחדנית ועבר לווריירס, הקבוצה שהביסה אותו בפלייאוף פחות מחודשיים לפני המעבר.
קיץ לפני, למרקוס אולדריג' היה השחקן הבכיר שהיה חופשי ובחר לעבור לקבוצה שהביסה אותו בפלייאוף שנה לפני, סן אנטוניו, במקום להישאר עם הקבוצה שבה התפתח שהייתה טובה אך לא התחרתה על אליפויות, פורטלנד.
במשך השנים הרעב של שחקנים להצלחה גודל וכך הליגה נהיית יותר ויותר קפיטליסטית עם הכישרונות שלה. מצב שבו אם קבוצה קטנה לא תבנה סגל מתחרה היא תאלץ להיפרד מכוכביה בשלב כזה או אחר. בעשור האחרון ראינו את זה עם לברון ג'יימס, קווין דוראנט ועוד הרבה שחקנים ברמה הכי גבוה. בקיץ הזה, הקפיטליסטיות הגיעה לשיאה. לברון ג'יימס שוב עזב את קליבלנד אחרי שזכה באליפות ואז פירק את הסגל שזכה. עזיבתו שוב משאירה את קליבלנד על הברכיים ובבור שהיא כנראה לא תצא ממנו בקרוב. אבל לאן הוא עבר? לקבוצה הכי מצליחה בהיסטוריה של הליגה, הלייקרס, קבוצה שידועה ביכולות שלה לבנות סגלים טובים מספיק כדי לזכות.
בנוסף ראינו את דמרקוס קזינס מוותר על כ-15 מיליון דולר כדי לחתום עם האלופה המגנה, גולדן סטייט, שאגב ניצחה אותו באפריל בפלייאוף (אמנם היה פצוע). עזיבתו משאירה את ניו אורלינס במצב לא נח בה היא צריכה לבנות סגל חזק יותר סביב אנתוני דייויס או שגם הוא יעזוב למרעה ירוק יותר. כרגע הליגה ממשיכה להידרדר בכיוון הזה ונראה שאדם סילבר אובד עצות.כנראה שעד שיהיו שינויים בניהול המעברים של הליגה נמשיך לראות את העשירות מתעשרות ואת העניות מתקשות להשלים פערים. חבל. הכדורסל זה משחק יפה וזאת ליגה עם לא מעט פוטנציאל וסיפורים מעניינים. אבל אם התחרות על האליפות היא בין 2-3 קבוצות הליגה מעבדת טעם וצופים ומתחילה להיראות יותר ויותר כמו הליגות הבכירות בכדורגל האירופאי שהן באמת קפיטליסטיות מבחינה כספית מכיוון שאין שימוש בתקרת השכר.
אני מזהה את הבעיה, זה החלק הקל. אבל כמו סילבר ולפניו סטרן אני לא יודע מה הפתרון ואין לי אפילו רעיונות.
כותב הטור הנו סטודנט במכללת ספורט פאנל בקורס כתבי ספורט לפרטים על קורס כתבי ספורט לחץ כאן