שוב, הציפיות בשמיים. שוב, קהל גדול מגיע לתמוך. שוב, אוהד הכדורגל הפשוט צופה בכליון עיניים, בתקווה לראות משחק אטרקטיבי ושוטף. ושוב - אכזבה גדולה בסיום. כך ניתן לתאר את המשחק החשוב מאוד אמש בין הפועל חיפה לבית"ר ירושלים שהסתיים בתיקו מאופס.
המשחק עצמו היה מאוד חשוב לשתי הקבוצות במאבקי הפלייאוף. האדומים מהכרמל היו צריכים ניצחון כדי לעלות למקום השישי ולשמור על סיכוי להגיע לפלייאוף העליון. מאידך, הקבוצה מהבירה הייתה את הניצחון כדי להבטיח, כמעט בוודאות את מקומה בפלייאוף העליון כשאם הייתה מנצחת, הייתה מטפסת למקום הרביעי בטבלה. המשחק עצמו לא ענה על המצופה ממאבק ישיר שכזה על מקום בפלייאוף העליון, כששתי הקבוצות מיעטו להגיע למצבים ונפרדו בתיקו מאופס, השני ביניהן העונה.
אם מסתכלים על המשחק כמשחק בודד, הוא אכן היה אכזבה גדולה. אם מסתכלים עליו כחלק מהמכלול השלם שנקרא "ליגת העל", התוצאה לא מפתיעה בכלל. לאוהד כדורגל חיצוני, שמסתכל על טבלת הליגה שלנו בדגש על מאבקי הפלייאוף, הליגה נראית צמודה ואטרקטיבית מאוד - 8 נקודות מפרידות בין המקום הרביעי למקום ה-11, כשיש עוד 9 בקופה. בעצם 8 קבוצות שמתחרות על שלושה כרטיסים לפלייאוף העליון, נשמע מעניין לא?
אם מסתכלים על הנתון הבא, כנראה שלא כל כך. 32.5% מהמשחקים בליגת העל העונה הסתיימו ללא הכרעה, הכי הרבה מכל הליגות באירופה! משחק שמסתיים בתיקו, משמע פחות נקודות בקופה (נקודה לכל קבוצה במקום 3 לאחת מהן), משמע ליגה יותר צמודה. למה הנתון הזה כל כך גרוע? קבוצה שמוציאה תיקו בדרך כלל לא מגיעה למשחק כדי לנצח אותו, היא מגיעה כדי לא להפסיד וכשקבוצה מגיעה כדי לא להפסיד - אוהד הכדורגל הפשוט מקבל משחק מאכזב וחסר שערים, כמו המשחק אמש.
מתוך כל 52 תוצאות התיקו שהיו העונה, רק 3 לא קרו במשחק שמעורבת בו אחת מ-8 הקבוצות המדוברות, 8 הקבוצות שברוב העונה משחקות כדי לא להפסיד, 8 הקבוצות שבגללן ניתן להכתיר את הליגה שלנו בתואר המפוקפק - "ליגת התיקו".
