ט״ו באב, חג האהבה היהודי, הגיע אלינו ביממה שאחרי מחזור 2 של גביע הטוטו, בו אירחה הפועל פ״ת את הפועל ירושלים. לכן, הדבר הטבעי ביותר יהיה לעסוק בנגזרת היפה ביותר של האהבה- הרומנטיקה.
לא משנה על איזו משתי הקבוצות נסתכל ובאיזה גזרה נבחר, מעל הכל בולטת הרומנטיקה.
נתמקד בגזרה הרומנטית ביותר אצל 2 הקבוצות- הקהל. מדובר בשתי קבוצות המוחזקות ע״י עמותות האוהדים שלהן, מה שאומר שהקהל הוא הבעלים בפועל. הוא זה ששם את מיטב כספו במועדון, ועל כן הוא גם יכול לבוא ולדרוש דין וחשבון. לא יודע מה לגביכם, אבל הדבר יכול להיתפס כמרתיע לשחקנים, מאמנים או אפילו אנשי סגל מקצועי חדשים, בטח הזרים מביניהם שרואים כמה הכדורגל הישראלי מלא באלימות אוהדים. נראה שבשתי הקבוצות האלה, דווקא תהליך אחר קרה. ניכר כי יש חיבור אמיתי בין המועדון כמקצוע לקהל האוהדים. רואים את זה בכל שער, ואפילו בכל הפסד. מי שהיה באיצטדיון המושבה או לחילופין, באיצטדיון טדי יכל לראות יציעים מלאים גם במשחקים הכי ״אפורים״ וגם בליגות הנמוכות. אין רומנטי מזה בכדורגל.
עוד דבר יפה שזכינו לראות אתמול בעיניי מהקהלים הוא התמיכה ההדדית. השנה אפשר היה לראות את האלימות במגרשים גואה ומגיעה למקומות שטרם ראינו בכדורגל הישראלי. לא זכינו לראות העונה (וכמעט בכלל כשאני חושב על זה) תופעות של קהל מעודד קהל. מי שהיה באיצטדיון המושבה, יכול היה לשמוע קריאות ״קטמון, קטמון״ מאוהדי הפועל פ״ת לצד קריאות ״פ״ת של הפועל״ מאוהדי הפועל ירושלים. שלטים של ״ברוכים השבים לליגת העל״ ו״הפועל של האוהדים״ נראו בשני היציעים. רומנטיקה במיטבה.
אז כיאה לחג האהבה, אולי שווה לנצל את ההזדמנות ולהגיד תודה. תודה למאמני שתי הקבוצות שמראים לנו שהאמונה בתהליך ואהבה למאמן לא נעלמו. תודה לשני המועדונים שמוכיחים לנו כי גם בעידן בו הכסף הסעודי מדבר הכי חזק, הרומנטיקה לא מתה. תודה לקהלים שהזכירו לנו שכדורגל הוא לא ספורט של שנאה, הוא שפת אהבה בין לאומית. בעיקר תודה ל2 הקבוצות ששיחקו, שגרמו לנו להיזכר כמה קל זה להתאהב במשחק כדור.
Comments